יופי ועוצמה, כיעור ורשעות, חולשה ופתיינות, מדינאיות ונביאות, שופטות ומלכות, מרגלות ואהובות

מסע בעקבות נשים במרחבי הזמן המקראי

"ערכה של האישה בחברה המקראית נקבע במידה רבה לפי מספר הבנים שילדה לבעלה, אבל בזאת לא מתמצה תפקידה. בהחלט לא", קובעת ד"ר יעל שמש, חוקרת ומרצה בכירה במחלקה לתנ"ך, "ישנן גיבורות מקראיות שעיצבו את גורל משפחותיהן ואף את גורלו של עמן".

אך גם אם תפקידן של הנשים בסיפור המקראי אינו הרה-גורל או גדול מהחיים, משרטטת דמותה של האישה המקראית עולמות שלמים של יופי ועוצמה, של כיעור ורשעות, של חולשה ופתיינות, אמהוּת ועקרוּת. הנשים במקרא הן מדינאיות ונביאות, שופטות ומלכות, משוררות, מרגלות ואהובות - או גיבורות נחבאות אל הכלים. יש בהן נשים עוצמתיות, ולעומתן גם נשים מושפלות. חפשו אפוא את האישה ההיא מן העלילה המקראית. גם אם דמותה נעלמה או נטולת שֵׁם - היא נמצאת שָׁם, ומראיה נשקף אלינו עד היום.

נשים פורצות דרך
בקשתן של בנות צלֹפחד - מַחְלה, נעה, חֹגלה, מִלכּה ותרצה - לרשת את רכוש אביהן, שלא היו לו בנים זכרים, נענתה בחיוב, ונחשבה למהלך נועז. אירוע מקראי מפורסם זה (במדבר כ"ז), שבו עמדו חמש נשים על שלהן באופן כה יוצא דופן, הוביל לשינוי חוקי הירושה בישראל ונחשב על ידי כמה מן החוקרים כהתרחשות הפמיניסטית הראשונה בתנ"ך.

אמנם, ד"ר שמש מתנגדת להגדרת המעשה כפמיניסטי, ומציינת כי הסיפור מובא אל הקורא מנקודת מבט גברית, שהרי המניע שמציגות בנות צלפחד נוגע לזכות אביהן "לשמר את שמו בישראל לבל יכרת", ולא לזכויותיהן-הן; ואולם,  "אין הדבר גורע מעצם המעשה המתאר תופעה מעניינת של אחוות נשים, שהיה להן העוז להתייצב בפני ההירארכיה הגברית, משה, אלעזר והנשיאים, כדי לתבוע בעצמן וללא תיווך את נחלת אביהן. גם חז"ל מפליגים בשבחן, ומתארים אותן בדמות החכמים עצמם - חכמות, למדניות וצדיקות".

"פמיניזם", מדגישה ד"ר שמש, "היא אידיאולוגיה מודרנית, ואין לבחון לאורהּ טקסט מקראי. השאלה שצריכה להישאל היא, האם ניתן למצוא במקרא תמיכה לרעיון הפמיניסטי. התנ"ך הוא פטריארכלי באופיו, אבל מתייחס לנשים באופן חיובי ובכבוד, למעט מקרים בודדים".

נשים אמיצות, מנהיגות ולוחמות
ד"ר שמש מאפיינת את הטקסט המקראי כאנדרוצנטרי, כלומר, מציג את הגבר במרכז. עם זאת, מנעד הסיפורת המקראית שבו לוקחות נשים חלק, הוא גדול ורב. "חייו של משה ניצלו בזכות נשים - מיילדות שלא קיימו את צו פרעה ולא הרגו אותו בעת הולדתו; אמו יוכבד ואחותו מרים, בת פרעה, ובשלב מאוחר יותר אפילו אשתו, שהצילה אותו מהתקפת ה' בַּמלון. היכן היה אביו כאשר אמו החליטה להסתיר אותו? בכל הנוגע להצלת משה, הוא לא קיים". ויש דוגמאות נוספות, כמו מיכל שהצילה את חיי דוד, או יהושבע, אחות המלך אחזיהו, שהצילה את חייו של אחיינה, התינוק יאשיהו, שגדל להיות אחד המלכים המוערכים ביותר בתולדות ממלכת יהודה.

המקרא מביא אל הקורא גם כמה דמויות של נשים שפעלו בתחום הציבורי, ובראשן דבורה הנביאה: "דבורה היא דמות כריזמאטית ביותר, שפעלה בשלושה תחומים ציבוריים שנחשבים גבריים. בתחום המשפטי, היא נודעה כשופטת ובני ישראל עלו אליה למשפט; במרחב הדתי, היא הייתה נביאה, תואר חשוב ביותר שלא היה חסום בפני נשים; ובמישור הצבאי, הייתה זו דבורה שהכריזה מלחמה, מינתה והפעילה את ברק בן-אבינועם ויצאה איתו למלחמה על צבא יבין מלך כנען". דבורה, לדעתה של ד"ר שמש היא אמנם דמות נשית יוצאת דופן, אבל הופעתה בסיפור המקראי מעידה על ההיתכנות. "היא לא נפסלה מראש רק מעצם היותה אישה".

גיבורה תנ"כית אחרת היא יעל המתנקשת, שסיפורה אף הפך לאתוס. יעל, אשת חֶבֶר הקֵיני, התנקשה בחיי סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, באמצעות יתד האוהל. "במשך שנים היה לי קשה לעכל את דמותה", מודה ד"ר שמש, "יעל הייתה קֵינית, והקֵינים נודעו ביחסיהם הטובים עם שני הצדדים הלוחמים. סיסרא ביקש למצוא בביתה הגנה, והיא בגדה באמונו. הסיפור המקראי אינו מסביר מדוע נקטה צעד זה, אבל מבחינתו, היא נחשבת גיבורה".

וגם פתייניות
גם לאישה המפתה יש ביטוי בולט בסיפורי המקרא. ד"ר שמש מזכירה כמה דוגמאות לנשים פתייניות חיוביות, כמו תמר כלת יהודה, שבמעשה הפיתוי בנתה את שבט יהודה; או רות המואבייה שהקימה עם בעז את בית דוד. כמו כן היא מציינת כמה דוגמאות לפתייניות שליליות, כמו אשת שר הטבחים המצרי פוטיפר, שביקשה לפתות את יוסף; או 'פאם פאטאל' כדלילה, שבעטיו של הפיתוי הסגיר שמשון בפניה את סוד כוחו וקיפח את חייו. יש גם מפתות מצילות חיים, כמו רחב הזונה מיריחו, שהחביאה את המרגלים. "באופן אישי", אומרת ד"ר שמש, "מגיל צעיר אני רואה עצמי כפמיניסטית במובן של חתירה לשוויון, אך איני נמנית עם הפמיניסטיות הרדיקאליות שיצאו להגנתן של נשים שליליות במקרא, כאשת פוטיפר, למשל. אסור לשכוח את הערכים המוסריים רק בגלל שבנשים עסקינן".

בצד הסיפורת הנשית המהללת את האישה, חושף התנ"ך גם סיפורים קשים המתארים התעללות בנשים. "יש נשים המוזכרות כקורבנות אונס", מפרטת ד"ר שמש, "דינה, בת לאה ויעקב, נאנסה על ידי שכם בן חמור. פילגשו של הלוי שעליה מסופר בסיפור פילגש בגבעה, עברה אונס קבוצתי אכזרי ומתה כתוצאה ממנו. זה היה פשע קיצוני שהוביל למלחמת אחים ובעטיה כמעט חוסל שבט בנימין; והיה גם אונס תמר בת דוד בידי אחיה אמנון".

האם נוכל למצוא במקרא תופעה של שנאת נשים (מיזוגיניה)? ד"ר שמש: "נחיתותן הסוציולוגית והמשפטית של הנשים אינה מלוּוה בשנאת נשים. בעצם, במקרא יש רק אמירה אחת ויחידה בעלת אופי מיזוגיני: 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה' (קהלת ז' 26)". יש מסבירים שקהלת מתכוון לסוג מסוים של נשים, לאלו הפתייניות. לעומת זאת ד"ר שמש סבורה שהוא התכוון לנשים בכלל. "אבל מאחר שקהלת הוא דמות ספרותית ואינו הקול הסמכותי של המספר המקראי, האמירה הזאת אינה מטרידה אותי. קהלת הוא חכם מבולבל שאומר דברים והיפוכם, ואמירות מהסוג הזה נועדו להראות, שהחוכמה היא דבר חמקמק, שלא ניתן להגיע אליו".

הדרת נשים? לא בתנ"ך
הנשים התנ"כיות, עוצמתיות או מושפלות, ולדניות או עקרות - כולן סימנו את השביל לדורות שבאו בעקבותיהן. ברכת אברהם נמסרה לבנו, יצחק, ויצחק העניק את הברכה למי שרבקה, אשתו, בחרה בו. גם אם שמן אינו מופיע בסיפור המקראי - הדבר אינו נובע מאפליית נשים לרעה. הסיבה, מסבירה ד"ר שמש, עניינית ביותר: המקרא מתרכז בדמויותיו הראשיות ובמקרים רבים האישה איננה הדמות הראשית, גם אם תפקידה מרכזי באותה העלילה. עוד היא מציינת, כי אין במקרא עקבות להפרדה ברורה בין נשים ובין גברים: "באסיפות העם, לדוגמה, לקחו חלק נשים וגברים כאחד ואין עדות להפרדה ביניהם".

גם איסור על שירת נשים אינו מדאורייתא. די להזכיר את שירת ההודיה של מרים והנשים, במעמד פומבי (שמות ט"ו). נשים שרו בפני לוחמים ששבו משדה הקרב – כך שירת הנשים המקלסות את דוד לאחר מלחמת האלה, "וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שמ"א י"ח 7); דבורה הנביאה וברק בן אבינועם שרו יחדיו (שופטים ה' 1): "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר"; בת יפתח יצאה לקראת אביה השב מן הקרב בתופים ובמחולות, ויש להניח שנשים נוספות יצאו איתה לקבל את פני הלוחמים. מקורו של האיסור ההלכתי, אומרת ד"ר שמש, אינו במקרא. זוהי תופעה מאוחרת יותר, שנולדה בהשפעת מאמר חז"ל "קול באישה ערווה", אף שגם מאמר זה לא התייחס לשירת נשים.

ובנימה אישית
"אני אוהבת תנ"ך מיום שאני זוכרת את עצמי", מספרת ד"ר שמש, "גדלתי בעומר, ליד באר-שבע, ואני זוכרת שראיתי ילדים בדואים רועים את צאנם וחשבתי לעצמי שהייתי רוצה להיות בדואית, משום שקסמו לי המרחבים ותחושת החופש. אבל במחשבה שנייה החלטתי לוותר, כי נזכרתי שהבדואים אינם לומדים תנ"ך... כוח המשיכה של התנ"ך היה חזק הרבה יותר, כי הוא יודע לספר סיפור, לרתק, לצייר דמויות ואירועים, לייצר ספרות ברמה גבוהה ביותר".

ד"ר שמש לא ויתרה על מרחבי החופש של ילדותה, וכיום היא מממשת את אהבתה זו כאצנית מרתון. את חוויות הריצה שלה היא משתפת בבלוג שלה, "טבעונית למרחקים ארוכים". בימים אלה היא מתכוננת לריצת 61 ק"מ באולטרה-מרתון בעמק יזרעאל. "צריך לרצות את זה, להיות עקשן ודבק במטרה", היא מסבירה את תעצומות הנפש המתבקשות ממאמץ גופני כה עילאי.

לכתבות נוספות...