עוד חוזר הניגון

מ"שיבת ציון" ועד "ארץ מלח", מ"שיר למולדת" ועד "מדינת קומבינה", ד"ר טלילה אלירם מהמחלקה למוזיקה מתארת את פניה המשתנים של החברה הישראלית באמצעות שירי ארץ ישראל לאורך השנים

שירי ארץ ישראל הם מרכיב חשוב בגֶנום הלאומי שלנו. הם נמצאים שם, לפעמים דומיננטיים יותר, לעתים מאבדים מעוצמתם נוכח מגמות מוזיקליות כאלה ואחרות, אבל תמיד אתנו. דגלון בולט בתחנות חיינו וסמן דרך תרבותי של זמן ומקום.

"שירי ארץ ישראל הם השיר של העם שלנו, ביטוי לרגשותיו ושיקוף של ההיסטוריה שלו", אומרת ד"ר טלילה אלירם, חוקרת במחלקה למוזיקה בבר-אילן, "כולם שרים אותם ויש בהם יכולת ללכד. 'שיר ארץ ישראלי' הוא שיר ששרד את מבחן הזמן". בשנת תרמ"ב (1882), עם עליית הביל"ויים, כתב המלחין, המשורר והבדחן אליקום צונזר את השיר "שיבת ציון". ד"ר אלירם רואה בו נקודת ציון ללידתו הרשמית של הזמר העברי. את צונזר היא מדמה ל"נעמי שמר של אותה התקופה".

וזוהי רק ההתחלה
"תחילתו של הזמר העברי מאופיינת בחזון, בתקוות, ברצון ליישב את הארץ", חוזרת ד"ר אלירם אל שנותיו הראשונות, "זוהי תחילת הציונות בהתגלמותה השירית". שירי העלייה הראשונה מתארים את הארץ כמקום חלומי, מופלא. אמנם בשלב מוקדם מאוד משתרבבים פנימה הקשיים והמחלות והקדחת, "אבל העובדות הללו אף פעם לא מנעו מהכותבים לשוב אל היפה והרומנטי".

התופעה הזו מאפיינת גם את העליות הבאות. אופיין של שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים משתקף בבירור במילות השיר "אנחנו" של אברהם לוינסון ומשה ביק, הפותח במילים "נבנה ארצנו, ארץ מולדת". ה"אנחנו" ותחושת ה"ביחד", המוראל הגבוה ותחושת הנחישות, ליוו את כותבי השירים עד סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת, עת החברה הישראלית הופכת מחברה אידיאליסטית, סוציאליסטית וסולידארית, לחברה אינדיבידואליסטית קפיטליסטית.

"אנו אוהבים אותך מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל", כותב אלתרמן ב"שיר למולדת" ("בהרים כבר השמש מלהטת") במחצית שנות ה-30, ומילותיו מסגירות בקלילות את המשתמע ממנו. מולו, במרחק של כשמונה עשורים, כותב אביב גפן את המציאות של שנות האלפיים: "עורי עור מולדת אהובה, כי אנחנו עייפים מאוד, זקוקים למנוחה...תני לי ת'כוח לאהוב אותך...".

הצבר מתבגר
דמותו של "שרוליק", הצבר האולטימטיבי, שיצר הקריקטוריסט דוֹש (קריאל גרדוש) בראשית שנות ה-50 של המאה שעברה, נולדה במקביל לשירי התקופה, והיא מלווה אותם יד ביד. "שרוליק" הוא העברי החדש, יפה הבלורית והתואר, האידיאליסט שמוכן להקריב את עצמו למען המולדת. כאלה גם רבים מהשירים שנכתבו באותה רוח העבריוּת ההיא. שירים של קרבה לאדמה, שירי שיבולים ורועים, יוגבים וכורמים. נופי מולדת. "אותם שירים נקראו מאוחר יותר, ובלגלוג מסוים, 'שירי הו-הו'", אומרת ד"ר אלירם, "בעשור הראשון של המדינה כל אירוע, ולו הקטן ביותר, זכה בשיר. למשל 'הי דרומה לאילת', 'במסילה לבאר שבע', 'סובי ממטרה'.

דמותו של "שרוליק" הלכה והתפוגגה בד בבד עם התפוגגותו של מיתוס הצבר. בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים נזנחו ערכי ה"ביחד" ופינו מקומם לערכים קפיטליסטיים של תחרותיות, הישגיות, אינדיבידואליזם ונהנתנות, ואלו קיבלו ביטוי גם במילות השירים. בשנת 1976 כתב שייקה פייקוב את השיר "ארץ" - "ארץ, ארץ, ארץ, ארץ תכול אין עב... ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב.." - שהוא שיר אהבה תמים לארץ ישראל; אך כבר שנתיים קודם לכן הוא מרגיש בשינוי המתחולל וכותב: "שלום לך ארץ, ארץ נחמדת, למה נרדם התור בגנך? למה חדלו שירייך לפרוח? למה נדם קולך?". נעמי שמר כותבת על היאחזות הנח"ל בסיני, שבה היא פוגשת את ארץ ישראל הישנה, אבל - מדגישה ד"ר אלירם - "זה לא כאן, זה בסיני". יהונתן גפן כותב בתקופה המדוברת את שירו המפורסם "יכול להיות שזה נגמר": "אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר, אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר..."; עוזי חיטמן כותב באותה נימת געגועים את "ארץ הצבר": "הייתה או לא הייתה, אני עוד חי איתה, תחזירו לי אותה, למה שהיא הייתה"; אהוד מנור כותב את "אין לי ארץ אחרת" בתקופת מלחמת לבנון: "גם אם אדמתי בוערת...לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה".

המהפך הזה הוא תוצר של שינוי אידיאולוגי ומחשבתי, שהתרחש בישראל כמו במדינות רבות בעולם, ותוצאותיו קיבלו ביטוי לא רק בספרי ההיסטוריה, אלא גם בשירים. גם עלייתו של הזמר המזרחי בעשורים האחרונים מקבילה לירידת קרנו של השיר הארץ ישראלי וקשורה בקריסת דמות הצבר האליטיסטית ששלטה כאן".

מה לא עשינו? איפה טעינו?
בצד מלחמות ואינתיפאדות, הסכמי שלום ופיגועים, מהפכות כלכליות וחברתיות ורצח ראש ממשלה, עשה השיר הארץ-ישראלי משנות ה-80 ועד היום כברת דרך ארוכה, כשהאופי האינדיבידואליסטי כובש את המנעד המילולי. "יותר 'אני', פחות 'אנחנו'", אומרת ד"ר אלירם, "אם בשנת 1981 עוד כתב עוזי חיטמן 'איפה הפשטות ההיא והתמימות ההיא, עם הדלת הפתוחה, כשהארץ הזאת הייתה משפחה...',  הרי ששירי העשור שלאחר מכן מבטאים שבר ערכי והידרדרות מוראלית, ומשקפים את השינוי ביחס לאהבת המולדת מצד הדור הצעיר. ביום העצמאות כבר מוכרים דגלוני ארה"ב בצד דגלי הכחול-לבן שלנו. אהבת הארץ נפקדת מן הטקסטים".

בראשית שנות ה-2000 כתב קובי אוז את שירו "יושבים בבית הקפה": "מה לא עשינו? איפה טעינו? הלכה המדינה". תמיר קמחי כתב על "מדינת קומבינה", שבה הכל אפשרי עם "טיפ טיפת עזרה מידידים", ואלון אולארצ'יק, כמעט באותו הזמן, כותב את "ארץ מלח" על מדינה שפניה נשתנו ללא הכר: "ואולי לא מאוחר להציל את הדבר, שעליו אמרו מזמן, בשבילו אנחנו כאן...".

ד"ר אלירם: "זהו סוג של תגובה למדינה שאינה יכולה, אולי אינה רוצה, למצוא את הדרך לבדל את עצמה או לשרטט לעצמה זהות, מדינה הרוצה להשתייך לכפר הגלובאלי ולהיות ככל היתר. יחד עם זאת, על רקע ריבוי אירועי ה'שירה בציבור' וחבורות הזמר, דומה כי בשנים האחרונות מתחדשת קרנו של הזמר הישראלי, וכבר הגדיר פרופ' אמנון רובינשטיין ואמר, כי תופעת השירה בציבור היא תחליף המדורה של הצבר המתבגר, המתגעגע לארץ שנעלמה. זהו סוג של אנטיתזה לאינדיבידואליזם. אנשים רוצים לשיר ביחד ולהתחבר מחדש. תוכניות הטלוויזיה הפופולאריות כמו 'לא נפסיק לשיר' וגם 'כוכב נולד' מנערות את השירים של פעם ומלבישות אותם בלבוש חדש, וכך מנגישות אותם לדור הצעיר. יש לברך על כך".

לכתבות נוספות...